משקל נוֹצה - המשך

הרבה הרבה לפני שהגעתי לתוכנית האונליין, השתתפתי בתוכנית הקבוצות הפרונטלית של חלי ממן. זו בּול אותה תוכנית, רק שבמקום להתחבא מאחורי מסך המחשב, הייתי צריכה להישקל מול מנחה, פנים אל פנים.

אני הזברה, הייתי מגיעה בכל שבוע למפגש, בפיג'מה הכי קלילה שלי, אפילו אם בחוץ התחוללה סופת שלגים. היינו קבוצה די מגובשת של זברות, ותיאמנו תירוצים, לפי תורות, כדי להתחמק מהשקילה:

רגע לפני המפגש הייתי צמאה ושתיתי המון מים, אתמול חגגתי יומולדת לחברה טובה, אני לפני מחזור, נחתתי הבוקר מחופשה בחו"ל, חולצת הפסים שאני לובשת, היא מבד עבה במיוחד, ממש קודם הייתי באירוע משפחתי ועוד תירוצים יצירתיים אחרים. אפילו הייתה בינינו זברה אחת, שאיחרה באופן קבוע למפגש, וגם מיהרה לצאת לפני סיומו, כך שלא הספיקה להישקל. גם על תירוץ הזה היינו עושות תורות.

בסופו של דבר, כמו לרבים מאיתנו, לעמוד על המשקל זה הרבה מעבר למספר, זו התמודדות. התמודדות בינינו לבין עצמנו... ביני לבין המציאות.

רגע לפני השקילה הגורלית, אני שואלת את עצמי: "מה כבר יכול להיות?"

תשובה1: עליתי במשקל….אספר לך, בעצם אספר לעצמי, אינספור סיפורים, מבלי להזכיר את ה"חגיגה" האמיתית.

תשובה2: נשארתי באותו משקל…נושמת לרווחה, והיידה ממשיכה הלאה.

תשובה3: ירדתי במשקל… מושלם. רגע, לא להתרגל יותר מדי, כי אוטוטו סוף שבוע.

תשובה4: האמת כפי שהיא... האמת הכבדה. הרי אין זה משנה המספר שעל המשקל, כי רק אני יודעת, ורק אני, מה באמת אכלתי – ומה לא.